דוד הגיע אלי אחוז ייאוש.
הוא שרטט בפניי תמונת חיים קשוחה שהלכה והחמירה כבר מגיל צעיר.
בהיותו בן 13 החל לסבול ממאפיינים כפייתיים(חזרתיות יתר) בקיום מצוות. במשך שעות ארוכות בכל בוקר היה מתכונן לגוף נקי בתפילה. מצוות נטילת ידיים הייתה מייגעת ואינסופית. כשנגע בידית הברז, חש שידו התלכלכה מחיידקים ועליו ליטול מחדש. הוא ליפף ממחטות נייר על הידית אך גם הן לא סיפקו אותו. שוב ושוב הרגיש צורך ליטול ידיים כראוי. רבני הישיבה הסבירו לו שנטל ידיו היטב כבר בפעם הראשונה, אך ללא הועיל.
לאחר נישואיו, החמירו סימני הכפייתיות. דוד לא סמך על כשרות הבישולים של אשתו, וחרד במיוחד משטיפת הירקות מחרקים. התנהלותו לא תרמה לשלום הבית, והמתיחות גברה. הוא קיבל אישור מרבו לאכול את תבשיליה של זוגתו, אך בכל ‘ביס’ שטעם, הרגיש כאילו הוא אוכל חרקים. בחגים הקושי התגבר עוד יותר. בפורים שהה כל העת בבתי כנסיות כדי לצאת שוב ושוב בקריאת מגילה שמא לא שמע הגיה נכונה או פספס חלק מילה. בערב פסח היה שקוע בחרדה נוראה שמא תוך כדי אפיית מצות חדרה טיפת דם מיובש שגילה בידו והחמיץ את הכל. רעייתו ובני משפחתו התחננו אליו, במשך שנים, שייגש לטיפול מקצועי. דוד סירב. הוא חשש שיכפו עליו לשנות את הרגליו.
הוא הפסיק ללכת לבית הכנסת, כדי שלא ישימו לב לטקס החריג בנטילת הידיים. ילדיו נאלצו ללכת לבד ולהתמודד עם סביבה תמהה, כמו יתומים חיים כשהמצב בבית נעשה חנוק ובלתי נסבל, דוד הלך לטיפול כמעט בלית ברירה. גורל משפחתו וביתו היה מונח על הכף.
בפגישתנו הראשונה, שיתפתי אותו בכנות כי כפייתיות חמורה וארוכת שנים, לעתים מציגה עמידות לטיפול מקצועי. דוד הקשיב והבין אבל בכל זאת ביקש שננסה. סיכמנו שהוא לא יבצע משימה בניגוד לרצונו.
בתחילת התהליך, למד דוד לפתח מוטיבציה לשנות את התנהלותו בחייו. בסבלנות ברזל, צעדנו צעד אחר צעד, לאט לאט, עד שדוד החל להצליח לשפר את הרגליו. הכפייתיות לא חלפה לחלוטין, אבל הוא שולט עליה ולא מאפשר לה לשלוט עליו.
הוא ניצח במערכה ומנצח אותה בכל יום מחדש דוד החל לחיות.
אשתו קיבלה בעל. לילדים נולד אבא.